✏️ רכבת הרים בסופרלנד

זה היה באמצע החופש הגדול, קבעתי עם חברים בסופרלנד, הרי אין הרבה מקומות בילוי בישראל (נגיד זאת בעדינות) אז זה היה המקום הכי אטרקטיבי, ובאמת כבר כמה אפשר לראות סרטים משעממים בסינימה סיטי.
הגעתי באיזה 6 בערב, נכנסתי לפארק והלכתי לעבר המדשאה שמאחורי המסעדות, שם הם חיכו לי, החברים שלי מעיין, נוגה, אורי וירון.
"נו אז אתה מוכן לנסיעה הראשונה שלך על הקומבה?" שאל אותי אורי בגיחוך, "אני לא יודע עדיין אם אני הולך לעלות אתכם!" עניתי לו.
"תגיד לי מה אתה נמושה?, אתה עולה איתנו אם בא לך או לא, לא שואל אותך!" אמר לי ירון והסתכל עליי במבט מאיים. "בסדר בסדר, קודם כל בואו נעלה על הסירות העגולות האלה עם המפלים.." אמרתי, "אתה מתכוון לאבובים?" שאלה אותי מעיין. "כן נו, טוב מה זה משנה אתם רוצים לבוא או לא?" שאלתי בגיחוך, כולם סימנו לי עם הראש להסכמה והלכנו אל האבובים.
כבר שהתקרבנו ראינו את התור הארוך שהלך שם, "מה נסגר? דווקא כשאנחנו באים כולם חייבים להגיע איתנו?" שאלתי, "אתה רואה מה זה, אין צדק בעולם הזה" אמרה נוגה וצחקה.
"טוב אתם רוצים שבנתיים נלך לקומבה? עד שיתרוקן פה?" שאלה מעיין. "עזבי בטח הנמושה שלנו תפחד" אמר אורי, "עוד פעם תגיד את זה אני אכניס לך אגרוף ואני אעשה ממך נמושה יא מפגר!" אמרתי לו בכעס. "נו אז תוכיח לו שאתה לא נמושה ותעלה איתנו על הרכבת, סבבה?" שאל אותי ירון, "יודע מה, סגור!".
יצאנו כולנו לעבר הקומבה. כבר מהכניסה התחילה להיות לי הרגשה מוזרה, אני לא רגיל להיות בסופרלנד בשעות מאוחרות כאלה, למרות שזה מאוד יפה לראות את הפארק מואר עם אורות צבעוניים בערב, הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל ידעתי שאני חייב להוכיח להם שזהו זה נגמר.
משום מה התור לקומבה לא היה ארוך, דבר מפתיע במיוחד, כי זה המתקן הכי פופולארי בפארק.
לאחר ה"נגלה" שהיו לפנינו אנחנו עלינו לרציף (איפה שמחכים לעליה לרכבת), בעוד שאני שומע איך הם צעקו מלמעלה, כאשר הרכבת שועטת במעלה ובמורד המסילות המלחיצות, הרגשתי את הרגליים שלי משקשקות, ידעתי שאני רוצה לברוח משם כל עוד נפשי בי, אבל לא יכולתי לעשות את זה כי אז יקראו לי נמושה, וממש לא בא לי להביא את החברים הכי טובים שלי לאשפוז עוד באותו היום בגלל מכות רצח, אז יאללה הייתי חייב להתגבר על זה!
"אתה מוכן?" שאלה אותי בחיוך מעיין, "כן" אמרתי בביטחון, "אל תדאג יהיה כיף אנחנו איתך" אמר לי אורי, שעמד מקדימה. דבר שבכל מקרה לא עזר לי עם הפחד, עדיין פעם ראשונה על פאקינג רכבת הרים.

"פק, פק פק" נעצרה הרכבת, אלו שהיו עליה ירדו ולנו נפתחו השערים לעלייה אל הרכבת, אני בחרתי לשבת באמצע (המקום הכי נורמאלי), איתי ישבה מעיין, 3 שורות לפנינו ישבו אורי וירון ושורה אחרינו ישבה נוגה, עם ילד אחר שהכירה כמה שניות קודם לכן כשעוד עמדנו בתור.
"אתם מוכנים?" שאל אותנו המפעיל, בעוד מתקני הביטחון נסגרים ומהדקים אותנו לכיסא, כולם חוץ ממני צעקו "מוכנים" ונשמעה צפירת ההפעלה.
הרכבת החלה לעלות במעלה המסילה, הלב שלי דפק ללא הפסק, הרגשתי שאני עומד להתעלף, כולם התחילו לצעוק, לצחוק והיו מלאי אדרנלין, רק אותי לא עזבה המחשבה והתחושה שמשהו רע הולך לקרות.
בעוד שאנחנו חצי בעלייה נכנסתי ללחץ וצעקתי "לא!! בבקשה לא!! תעצרו את הרכבת!! אני רוצה לרדת!!" ושמעתי את כולם צוחקים מאחורי ומלפניי, אפילו מעיין צחקה ולקחה לי את היד, "אל תדאג חח אני איתך!" אמרה לי מעיין. אך זה לא הרגיע אותי, ידעתי שאני חייב לרדת מהרכבת, רק לא יכולתי לעשות כלום, הייתי תלוי בגובה של כמה עשרות מטרים והרכבת כמעט הגיעה לגובה המקסימאלי שממנו היא אמורה ליפול.
לפתע נשמעו פיצוצים קטנים של שחרור אוויר, לא הבנו מה קורה, והרכבת הייתה עוד שניה מהגובה המקסימאלי שלה.

"בום, בום, בום, בום..." לפתע נפתחו כל מחסומי הביטחון, כולם התחילו לצרוח, ולהוריד בחזרה את מחסומי הביטחון, הרכבת נעצרה בגובה המקסימאלי. אנשים צרחו "תעצרו את הרכבת, תעצרו" אך הרכבת לפתע התנתקה והחלה בנסיעה.
"האאאאא, לאאא!!!" שמעתי את הצרחות של כולם, בסיבובים אנשים עפו מהרכבת אל מותם, אורי וירון, ניסו להחזיק את המחוסום אך ללא הועיל, הם עפו מהרכבת, בעוד אני מזדעזע מהמראה הזה.
רק מחסום הביטחון שלי איכשהו החזיק מעמד, לפתע נפתח גם מחסום הביטחון של מעיין. "תעזור לי!!!! אמאא!!!" צעקה אליי, בעוד אני תופס בחוזקה את ידה. "אני לא אשחרר אותך, אני לא אתן לך ליפול" צעקתי לה בחזרה, ובעוד שאני אומר את זה גופתה התנגשה באחד העמודים שהחזיקו את המסילות ונחצתה לשתיים, דם השפריץ לה מהפה ישר על החולצה שלי, ושיחררתי אותה בעוד אני פורץ בבכי.

אנשים צעקו מלמטה ובכו, אנשים החלו לרוץ לכיוון הרכבת, לראות מה קורה.

לפתע הרכבת נעצרה! מכל אלו שהיו עליה אני היחיד ששרדתי, הייתי המום, אנשים רצו אליי והוציאו אותי מהרכבת, בעוד הם סוחבים אותי, לא הרגשתי כלום, כאילו הייתי במין בועה שלא שמעתי או הרגשתי כלום, לא הבנתי למה זה קרה לי, החברים שלי נעלמו, הם כבר אינם, איך אני היחיד ששרדתי, מה קרה כאן?

עברו כמה חודשים, התבודדתי, לא רציתי לראות אף אחד, הלכתי להרבה טיפולים, לקח לי הרבה זמן לצאת מהטראומה שחוויתי, כמעט 7 חודשים לאחר התאונה, הצלחתי איכשהו לחזור לעצמי. הכרתי חברים חדשים להם מעולם לא סיפרתי על מה שקרה לי, אנחנו מתכננים לנסוע לארה"ב לטיול, בכל מקרה אני לא הולך לעלות על רכבת הרים, גם אם אני אלך איתם לפארק השעשועים.

- כשנה לאחר מכן -

"שלום לכל הצופים והנה החדשות, כשנה לאחר התאונה המזוויעה שקרתה ברכבת ההרים ה"קומבה", שבפארק השעשועים "סופרלנד", שגבתה את חייהם של כ12 בני נוער, ו2 זוגות נשואים מעל גיל ה30. אירעה תאונה מחרידה בפארק השעשועים "סיידר פוינט" שבאוהיו. כ25 איש נספו בתאונת רכבת הרים, הרכבת ששמה "כוח המילניום" התרסקה לאחר שהמסילה אליה התחברה התנתקה לפתע מהעמוד אשר תמך בה וגרמה להתרסקותם של הנוסעים וכך גם למותם. רק גלוריה סקוט נערה בת 17 הצליחה לשרוד בתאונה לאחר שנחתה על רחבת דשא במקום. בין הנספים בתאונה כך נמסר הנו א' אשר שרד את תאונת הרכבת המחרידה ב"סופרלנד", האם זה צירוף מקרים? האם זוהי יד הגורל? השארו איתנו לדיווחים נוספים! ונעבור לנושא הבא".