✏️ הבית שבקצה הרחוב

אני זוכר את זה, עוד מימי ילדותי, את הבית הפרטי בקצה הרחוב, הבית הנטוש קראו לו. מאז 1982 אף אחד לא גר בבית הזה, המשפחה האחרונה שגרה שם נעלמה בן לילה בנסיבות מסתוריות, אף אחד לא יודע מה עלה בגורלם.

קיבלנו בכיתה משימת הגשה להכין עבודה על נושא שמעניין אותנו, לא משנה אם זה מקום, חברה, שיר או אפילו סרט שאנחנו אוהבים. כמובן שישר לאחר ההכרזה על המשימה מפי המורה שלנו תיקי, מעיין שישבה כיסא מלפניי הסתובבה ושאלה אם בא לי להכין אתה את העבודה, אני ומעיין כבר חברים מאז הגן, היא לא יודעת את זה אבל מאז נדלקתי עלייה אבל פשוט לא יכולתי לחשוף את הרגשות שלי מולה, האגו התערב יותר מידי. בכל מקרה הסכמתי לעבוד איתה, ואז דור שישב מצד ימין שלי, ממש ליד הקיר הציע גם הוא את העזרה שלו במשימה. גם דור חבר טוב שלי, גם מאז הגנון, אני עוד זוכר את היום בו זרקנו נפצים על הגננת חח, זה היה מצחיק כמובן, אבל מה שהיה פחות מצחיק זה הריתוק שקיבלנו שנינו למשך חודש.

שלושתנו שהיינו מכורים לאדרנלין ולהרפתקאות החלטנו פה אחד לעשות עבודה על הבית הנטוש שבקצה הרחוב שלי, כולם דיברו עליו אבל אף אחד אף פעם לא העז להיכנס ולבדוק מה באמת יש שם, והאם גר שם מישהו בחשאי. לאחר כמה ימים החלטתי שהם יבואו אליי, ניפגש מתחת לבית שלי ואז נלך ברגל לכיוון הבית הנטוש.

הגיע זמנה של הפגישה אך הם לא הגיעו, התחלתי לחשוב שהם הבריזו לי ורציתי כבר לחזור על עקבותי ולעלות הבייתה, אך לפתע ראיתי את שניהם הולכים ביחד לעברי במדרכה ממול, צעקתי להם "איחרתם! יאללה יותר מהר, בואו כבר!", הם התחילו לרוץ והגיעו אליי.

אני ודור לחצנו ידיים (בשיטה שלנו כמובן) ולמעיין נתתי נשיקה בלחי, ראיתי שהיא הסמיקה קצת, אבל גם אני חח.
הלכנו שלושתנו לעבר הבית, השעה הייתה 6 והחל כבר להחשיך, "אתה בטוח שאתה רוצה שנמשיך? כבר ניהיה מאוחר זה מלחיץ אותי" שאלה אותי מעיין, "אל תפחדי אנחנו איתך, וגם לא יקרה כלום,אנחנו רק נכנס קצת לבית ונצא, זה לא ייקח יותר מ5 דקות!" אמרתי לה, "מבטיח?" שאלה אותי, "מבטיח" עניתי.

הגענו לבית, זה היה די ברור שהבית ראה ימים טובים יותר, הארכטקטורה שלו הייתה יפייפיה, הבית הזה נראה כמו גרסה מוקטנת של "הבית הלבן", רק שבמקום צבע לבן, צבע חום שמתקלף, ובמקום דשא ירוק ומגוזם, מלא עשבים שוטים בגובה של חצי מטר בשני צידי השביל המוביל לדלת הכניסה.

הגענו לדלת הכניסה, אני הייתי המוביל ושניהם צעדו אחריי, הדלת הייתה סגורה, אך לא נעולה. פתחתי את הדלת והבית היה ממש חשוך, בקושי נכנס אור מהחלונות, בגלל הווילונות הכבדים שכיסו אותם.
נכנסנו שלושתנו הביתה, ביקשתי מדור שישמור על הדלת פתוחה כדי שלא תיסגר ואז ניתקע בבית, לדלת היה מן מנגנון קפיץ כזה שסוגר אותה מיד לאחר שפותחים אותה, אז היה לדור מה לעשות.

אני ומעיין הסטנו את הוילונות ונכנס קצת אור לבית ולסלון, ראינו תמונות של בני המשפחה, אפילו תמונות של התינוק, הכל היה מאובק, וחוץ ממזנון ישן, ספות מרופטות וכיסא נדנדה ישן לא היה בסלון משהו מיוחד. "טוב יאללה בוא נצא מכאן, המקום הזה מלחיץ אותי" בקשה ממני מעיין, אך אני הסתקרנתי והוצאתי את הפלאפון שלי כדי לצלם את מה שנמצא בבית, לא ממש התייחסתי אלייה והיא המשיכה בעקבותיי.

עלינו לקומה השנייה, הקומה השנייה הייתה מעט יותר מוארת בגלל חלון הזכוכית הגדול באמצע תקרת המסדרון של חדרי השינה. עברנו חדר חדר ולעומת הסלון לא היה בהם ריהוט או תמונות או משהו שיעיד שמישהו גר שם, בית נטוש טיפוסי. מה שעצבן אותי היה רעש החריקה של רצפת העץ הישנה שהושמע בכל צעד וצעד שלנו.
ירדנו בחזרה למטה ונכנסנו למטבח הצמוד, הוא היה קטן, מסריח, היה שם ריח של נבלה, יצאנו משם מהר.

לפתע ליד המטבח ראינו דלת קטנה, כלומר קטנה בשביל המבוגרים אבל היא הייתה בגובה שלנו, בערך בגובה מטר וחצי, צעדתי לעברה ופתחת את הדלת. להפתעתי גיליתי שיש בה גרם מדרגות המוביל לקומה למטה, ישר שנינו הבנו שזה המרתף. "זה לא מוצא חן בעיניי, בוא נלך מפה, אני מתחננת, די צילמת מספיק! כבר כמעט שקעה השמש, אני נשבעת לך אם אתה לא בא עכשיו אני הולכת!" אמרה לי מעיין בלחש, "רק את המרתף והולכים" אמרתי לה, וראיתי את המבט המעוצבן שלה, אבל הייתי כל כך מוקסם מהבית ומשהו בי אמר שאסור לי להפסיק לחקור.

ירדנו לאט לאט אל המרתף, הוא היה ממש חשוך, בקושי ראינו את סוף המדרגות, אז הוצאנו את הפנסים שהבאנו וסרקנו את המקום. המרתף היה נקי לגמרי, כלומר לא היה בו כלום, פשוט חלל ריק. הארנו על הקירות על התקרה ולא ראינו כלום, הארנו על הרצפה ופתאום ראינו בקיר האחורי מאחורי המדרגות מעים פתח מוזר ברצפה, זה לא היה פתח זו הייתה דלת ברצפה! ככל שהתקרבנו אליה התחיל להיות מסריח מריקבון, בדיוק אותו הריח שהיה במטבח רק גרוע עוד יותר.
הסתכלנו והארנו על הדלת שנינו, הסתכלנו אחד על השני במבט מבוהל, "בוא נלך מכאן, אמאלה אני מפחדת וממש מסריח כאן אני עוד שנייה מקיאה" אמרה לי מעיין, ופעם ראשונה שגם אני נלחצתי, לא ידעתי מה הולך לחכות לנו שם מתחת לרצפה, ולא משנה מה הולך לחכות לנו שם זה פשוט מריח רע, אבל ממש.

"אני חייב לעשות את זה" אמרתי לה, היא הסתכלה עליי במבט מתחנן, אבל לא הקשבתי וצעדתי לעבר הדלת, ותפסתי בידית העגולה שלה.
התחלתי להרים את הדלת, לאט לאט..
"האאאאאאאאאאאא" צעקתי, מהצעקה שלי גם למעיין נפלטה צעקה, "מה יש שם??? מה קרה?? בוא נלך מכאן!! אני הולכת!" צעקה אליי מעיין, "יש כאן שלדים!!!" אמרתי לה.

לא האמנתי למראה עיניי! 3 שלדים בגדלים שונים נשכבו זה על זה בתוך בור של מטר, הכל היה בכתמי דם מיובש, עוד היו חתיכות בשר קטנות שנדבקו על הקירות של הבור, זה היה מזעזע, התמונה הזאת לא תצא לי מהראש אף פעם.
צילמתי את התמונה של השלדים וברחנו אני ומעיין למעלה, יצאנו מהמרתף וסגרנו את הדלת מאחורינו.
הבית היה כבר ממש חשוך כי השמש שקעה, יצאנו מהר מהמטבח אל הסלון ואל הדלת, דור חיכה לנו שם. "נו ראיתם משהו מעניין?" ובעוד שהוא אומר את זה, הוא שחרר את התפיסה שלו מהדלת והיא נסגרה במהירות. "אוווו לאאא!!! מה נעשה עכשיו!!" צעקה עליו מעיין, "אל תדאגי נצא דרך חלון המטבח" אמרתי לה. "אני לא חוזרת לשם, תמותו!" אמרה לנו מעיין בתקיפות, "אין לנו ברירה אחרת, הדלת נפתחת רק מבחוץ, אם לא נצא מכאן אנחנו אבודים" אמרתי לה, זה עשה את העבודה והיא הסכימה.
הבטנו שנינו לעבר המטבח והארנו לעברו עם הפנסים.

בעוד שאנחנו מביטים לעבר המטבח התחילו להישמע רעשים "קראנק, קראנק, קראנק" כאילו מישהו מכה על עץ עם משהו כבד, ואז הבנו שזה רעש של מישהו שיורד במדרגות, הארנו שלושתנו על המדרגות, וראינו דמות מוזרה וגבוהה, נראה הייתה שהיא לובשת שק גדול ושחור, ע"פ השערות בידיים הבנו שזה גבר, אבל ממש גבוה, הוא כמעט הגיע לגובה של התקרה, הוא נראה רחב ומאיים. לפתע הוא הסתובב לעברנו ועצר באמצע המדרגות. "שלום לכם חמודים, אני רואה שהחלטתם לדחוף את האף שלכם למקום שלא הייתם צריכים לדחוף, הא?" אמר.

היינו המומים, לא ידענו מה הוא הולך לעשות לנו, הוא עצר לאחר שירד במדרגות ונעמד מולנו "ציפיתי לבואכם, כמו שאתם רואים זה הגורל שלכם, עכשיו אתם אבודים" הוא הוציא סכין והתקדם לעברנו, ידענו שאין לנו סיכוי נגדו, הבטתי בו, "מה זאת אומרת שזה הגורל שלנו?" שאלתי כאשר דמעות זלגו מעיניי, הוא הביט בי במבט מרוצה ואמר בלחש ובצחוק מרושע "השלדים, לא קלטת בהם משהו מוכר?", פתאום עלתה לי התמונה הזאת של השלדים, ואז הבחנתי בפרט שלא נתתי לו יותר מידי תשומת לב, היה זה שעון היד החדש שההורים קנו לי שעוטף את אחת מידיו של השלד ששכב ממש למטה, ואז הבנתי ש3 השלדים אלו בעצם אנחנו.
עד היום אני גר בבית הזה כרוח ביחד עם שני ידידיי, האדון שומר עלינו ומחכה שנגיע שוב לחקור את הבית, או הנה אני כבר רואה את שלושתם מתקרבים אל הבית.

"או לא רק אל תפתחו את הדלת, לא!! בבקשה!! אל תעשו את זה!!" אני חושב בלבי.

(רואה את עצמי פותח את הדלת)

"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!".